סין, אשר נחשבת למדינה בעלת תורות ואמונות רוחניות מפותחות (בודהיזם, טאואיזם, תורתו של קונפוציוס) ובעלת אחת ההיסטוריות העתיקות והמפורטות ביותר בעולם, הייתה אחת הראשונות אשר פותחו בה אמנויות הלחימה. היסוד לרובן החל להתפתח עם ביסוסן של ממלכות ראשוניות בסין בתקופת הקיסר הצהוב, כ-2600 שנה לפני הספירה. יסוד זה כלל לחימה בסיסית כגון היאבקות, איגרוף, סייף חרבות ולחימה בכלי נשק נוספים. עד למאה ה-18, הדגש באמנויות הלחימה הסיניות היה לרוב על לחימה באמצעות כלי נשק, כאשר אמנויות שונות התפתחו בשני סוגים של הקשרים היסטוריים – במסגרות צבאיות לצורך לחימה צבאית (דוגמת לחימה עם חניתות ארוכות, שלימים היוותה בסיס ליצירת שינג אי צ'ואן), וביישובים מקומיים (כפרים, ערים ומנזרים) לצורכי הגנה עצמית. הסגנון העתיק ביותר המתועד היסטורית בסין הוא שוואי ג'יאו (סגנון היאבקות והטלות), אשר התפתח עוד לפני המצאת הכתב, לפני יותר מ-4,000 שנה. ראוי לציין כי בעת המודרנית, אמנויות הלחימה הסיניות בכללותן עברו אבולוציה אינטנסיבית, ואינן דומות במראן החיצוני למצב שהתקיים בסין באלפי השנים האחרונות. החל מן המאה ה-18, כאשר החל מעבר הדרגתי בדגש שהושם במרבית אמנויות הלחימה הסיניות מעבודה באמצעות כלי נשק לעבודה ביד ריקה, השתנה גם אופיין ומראן החיצוני של אלה. מרבית אמנויות הלחימה הסיניות המוכרות כיום, עם כך, מקורן בשלוש מאות השנים האחרונות.

במהלך התפתחותן הושפעו אמנויות הלחימה הסיניות גם מאמנויות לחימה שמקורן בהודו. סיפור מפורסם (ספק אגדה) הוא בדבר נזיר הודי בשם דא-מו (בודהידהרמה), שהגיע מהודו למנזר שאולין בסין (מנזר שאולין המקורי עליו מסופר נשרף לפני שנים רבות, ומנזר שאולין המודרני נבנה על ידי המשטר הקומוניסטי). בתהליך כלשהו אשר טיבו משתנה מאגדה אחת למשנתה, לימד דא-מו את הנזירים בשאולין אמנויות לחימה, או לכל הפחות תרגולים בריאותיים, ששימשו אותם ברבות הימים כבסיס לפיתוח אמנויות לחימה לצורכי הגנה עצמית. טענה רווחת ומוטעית היא שמקורן של כל אמנויות הלחימה הסיניות הוא במנזר שאולין. כאמור, אמנויות לחימה רבות התפתחו בנפרד במסגרת צבאות שונים בסין וביישובים שונים, ושאולין לא היה המנזר היחיד ששימר ופיתח אמנויות לחימה. אמנויות הלחימה הנלמדות בשאולין כיום הן ברובו וריאציות מודרניות של וו-שו שיצר המשטר הקומוניסטי.

האדם המוכר והמפורסם ביותר במערב בהקשר של אמנויות לחימה סיניות הוא ככל הנראה השחקן ברוס לי, אשר ידוע בשל סרטי אמנויות הלחימה בהם הוא כיכב, וכן אמנות הלחימה שפיתח, "ג'יט קון דו" (דרך האגרוף המיירט, בניב קאנטונזי). שני שחקנים ואמני לחימה סיניים נוספים המפורסמים במערב נוספים הם הפעלולן, שחקן האופרה הסינית המסורתית, ובמאי קולנוע – ג'קי צ'אן, ו-ג'ט לי, ספורטאי מקצועי של וו שו מודרני תחרותי שהיה אלוף סין משך מספר שנים בתחרויות שונות של וו-שו מודרני.

רשימת זרמים באמנויות לחימה סיניות:

שיטות "חיצוניות" (לרוב יכונו בסין "וו-שו", ובמערב "קונג פו" / "גונג פו": הונג גאר, הונג צ'ואן, פי גואה ג'אנג, צ'ואו ג'יאו (הרגל המנקבת), טאן טוי (הרגל הקפיצית),צ'אנג צ'ואן (אגרוף ארוך), נאן צ'ואן (אגרוף דרומי), דזה ראן מן (אגרוף טבעי), ווין צ'ון, פאן דזה צ'ואן, צ'וי לי פוט, מיזונג צ'ואן, סאן דה, טונג ביי צ'ואן, ג'ין גאנג בה שי.
שיטות המשלבות אלמנטים "פנימיים" ו-"חיצוניים": בה ג'י צ'ואן, טאנג לאנג צ'ואן (גמל שלמה), פוג'יאן באי חה צ'ואן (עגור לבן ממחוז פוג'יאן), וו-זו צ'ואן (אגרוף חמשת האבות הקדמונים), פאק מיי (גבה לבנה).
שיטות "פנימיות": טאי צ'י צ'ואן, בה גואה ג'אנג (וכן יין-יאנג בה פאן ג'אנג), שינג אי צ'ואן, אי צ'ואן, ליו חה שין אי צ'ואן, ליו חה בה פה, אי ליק צ'ואן, ותת-שושלות ווריאציות של אמנויות אלה.